החלטה בתיק ב"ש 6304/06

לפני ערר על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת ע' כהן) בב"ש 2723/06, מיום 21.3.06 לפיה נעצר העורר עד תום ההליכים נגדו בתיק בית משפט השלום פ' 1830/06.

האישומים

1.         כתב האישום מייחס לעורר (נאשם 1) ולשלושה נאשמים נוספים את העבירות כדלקמן:

קשירת קשר לביצוע פשע-עבירה לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: " החוק"), זיוף מטבע פשוטה - עבירה לפי סעיף 477(1) ו-(2) לחוק, והפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו - עבירה לפי סעיף 275 לחוק. (נאשמים 1, 3 ו-4).

לנאשמים הנוספים מיוחסת עבירה נוספת של שהיה בלתי חוקית בישראל - עבירה לפי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952 (נאשמים 3 ו-4 בלבד).

כל זאת בגין כך שהם קשרו קשר לזייף מטבעות של 10 ש"ח, על מנת להפיצם בשוק.

טענות העורר

2.         בחינת חומר הראיות מעלה קשיים הניצבים בפני המשיבה בהוכחת האישומים, וזו הקיימת אינה מהווה תשתית ראייתית לכאורה בעלת עצמה מספיקה כדי להצדיק מעצר עד תום ההליכים.

אין ראיה שהעורר קיבל מכונה לייצור מטבעות מזוייפים חרף המעקבים האינטנסיביים והתצפיות שנעשו.

אין  קורלציה בין שיחה  שהוקלטה מס' 247  שהעורר צד לה, בענין העברת המכונה, לבין  היותו בשטח, שכן דו"ח השוטר סרגה מאותו יום מלמד כי היו תצפיות באותו יום ביישוב אזעיים אולם העורר לא נראה שם.

במעמד תפיסת הנאשמים העורר לא נמנה בין המתבוננים במכונה.

לא נלקחו תביעות אצבע מהמכונה שנתפסה, ולא נערכה לעורר בדיקת פרופרינט על מנת לבדוק אם נגע בה. כמו כן לא נעשה זיהוי קולות על-ידי המשטרה. הצריף בו נתפסה המכונה שייך לנאשם 2 ולא לעורר.

העורר טוען כי הופלה ביחס לנאשמים האחרים, שכן שניים שוחררו מן המעצר בהגבלות אלה או אחרות, וחלקם ללא תנאים מגבילים.

תמוה, לטענת העורר, כיצד שוחרר נאשם 2, שאף נמלט מהמקום, עוד בשלב הליכי מעצר ימים, והיותו ללא עבר פלילי אינה מצדיקה פער שכזה.

לעומת זאת לנאשם 3 הרשעה בעבירת זיוף שטרי כסף.

ב"כ העורר מביא כתימוכין לטענתו זו את שנאמר בב"ש 361/83 אלמלם נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(2), 381, כדלקמן:

"כאשר החליט בית המשפט לשחרר בערבות נאשם אחד או חלק מהנאשמים מתוך קבוצה של נאשמים בתיק מסויים, והתביעה לא ערערה על החלטה זו, וכאשר אין הבדל משמעותי בין הנאשמים ששוחררו ובין יתר הנאשמים בכל הנסיבות הרלוונטיות לשאלת המעצר, וכאשר ההחלטה המקילה עם חלק מהנאשמים לוקה בטעות בולטת וחמורה, כי אז יש להעדיף את שיקול ה'שוויון על פי החוק' ולהיעתר גם לבקשות יתר הנאשמים. זאת על אף הרגשתו של השופט, שמוצדק היה, ואולי מוטב היה, בנסיבות הנתונות שלא לשחרר את הנאשמים, ואף על פי שמשוכנע הוא, שלא היה ממקבל ערר ולא היה מתערב בשיקול - דעת השופט קמא, לו החליט זה האחרון שלא לשחרר איש מהנאשמים ממעצרם".

(שם, פסקה 8).

החלטת בית המשפט קמא